<h1>כל בו הלכ' ליל הסדר סימן נ'</h1>
<h2>דף לט.</h2>
ואם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא (גרגינא) [גרגירא] כוסברתא. והוא הדין בטבול ראשון אם לא ימצא כרפס, יקח שאר ירקות דמרירי, כי בחירת אלו השתים שהן חזרת וכרפס קראוה רז"ל נמי חסא, כלומר חס רחמנא עלן. וטעם למה קראוה חזרת, בעבור שהחזירן הקדוש ברוך הוא לעבודתו על ידי מרירות מצרים. וכרפס סמך לפרך שיש בו אותיות פרך, וסמ"ך, סבלות.
מרור האמור בתורה הם החזרת והעולשין והתמכה והחרבונה והמרור, כל אחד ממינין אלו נקרא מרור. ואם אכל כזית מאחד מהן או בין כולן כזית יצא, ובלבד שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן, ואפילו הוא יבש. ואם שלקן או בשלן או כבשן אין יוצאין בהן. ולא צריך למהדר אמרריתא דמצוה בחזרת, ומאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן.
<h2>דף צט:</h2>
ואם חל להיות בשבת פותח ויכולו אחר התפלה, ואחריו אומר קדיש שלם, ואחריו במה מדליקין כמו בשאר שבתות, קדיש (ועל) [על] ישראל. ואין אומרים ברכה אחת מעין שבע, לפי שכבר ביארנו שנתקנה מפני המאחרין לבא לבית הכנסת, שלא ישארו שם יחידים, ובלילה הזה אין לחוש לכך, לפי שהיא לילה משומרת מן המזיקין, כמו שביארו ז"ל שלכך נקראת ליל שמורים. ואחר הקדיש ילכו איש לאהליו, וימצא מטה מוצעת ונר דלוק ויין מזוג, לעשות סדר הלילה דרך כבוד וחירות, על דרך שאמרו ז"ל, כמו שנבאר בע"ה.
למנחה הולכים לבית הכנסת, ואומרים אשרי, ואומר קדיש זוטא, ומתפללין כמו בחול. ואין אומרים תחנה. ואם הוא שבת מתפללין כמו בשאר שבתות, ואין אומרים צדקתך כמו שכתוב למעלה. לערבית קורין קריאת שמע בברכותיה, ומתפללים אבות וגבורות וקדושת השם, ואומרים אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום, קדיש שלם, ונפטרין לבתיהן.
<h2>דף קא.</h2>
ואין מקדשין בבית הכנסת בלילי פסח הראשונים, ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה, שהשאירו מנהג הקדמונים במקומו, ואף על פי שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה. כמו שאנחנו עושין היום שאומר ברוך ה' לעולם אחר השכיבנו, ואף על פי שנראה הפסק בין גאולה לתפלה, להשאיר מנהג היה על דבר, ואף על פי שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה. וכן הדין בענין קדוש בבית הכנסת. והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם יתברך וקדוש שמו כשמברכין אותו במקהלות, ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם התפילות בפני בקיאין ושאינן בקיאין. ודומה למה שנהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת לפרסום הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם, גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם. אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית הכנסת, לפי שאין שם אורחים, שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב דרך גדולה וקביעות וחירות, כדי שיזכור החירות ויתן הודאה לשם יתברך, ולא יפחתו לו מחלקי הצדקה מד' כוסות של יין כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הכתוב בפרשת וארא על גאולת מצרים. וביאור הדבר כך הוא, שיש כאן ד' ענינים גדולים של גאולה, שעל כל אחד לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם יתברך. הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שבתחילה לרוב סבל העבודה הקשה, היה מספיק לנו אם יקל מעלינו עול העבודה, אפילו נישאר תחת ידו וממשלתו, ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי, כלומר שיוציאנו מתחת העול הכבד. והוא יתברך הוציאנו מתחת ידו ושחררנו מכל עבודתו, וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה. ואילו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם והממם דיינו, והוא יתברך דכאם והממם בשפטים גדולים, וזה לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית. ואילו עשה כל זה ולא הגיע לנו יתרון רק לגופות לבד דיינו, והוא יתעלה לקחנו לו לעם סגולה, והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו תורתו הנכבדת, וזהו לשון גאולה רביעית באמרו ולקחתי אתכם לי לעם. ולפיכך לא נהגו העולם לקדש בלילות אלו בבית הכנסת שאין שם לעולם [מי] שיצטרך אל הקידוש.
<h2>דף קב:</h2>
ואם תאמר מפני מה אין מברכים על הבשמים במוצאי שבת ליום טוב, ואי ביום טוב ליכא נשמה יתירה כשבת לברכי במוצאי שבת ליום טוב, ואי ביום טוב נמי (איתה) [איתא] לברכי במוצאי יום טוב. ויש לומר דביום טוב לא שייך ביה מאי דקרו רבנן נשמה יתירה, דכיון דאיכא ביה טירחא כלל, ובמוצאי שבת לחול מברכין על הבשמים להשיב הנפש הכואבת בצאתה מן המנוחה אל העצבון, אבל כשנכנס יום טוב הנפש (שמח) [שמחה] ונהנת משמחת יום טוב, והרי הוא לה במקום בשמים.
<h2>דף קד.</h2>
פעם אחת שכח רבי לעשות הבדלה במוצאי שבת בליל יום טוב של פסח עד שאכל ירקות, והתחיל ההגדה עד גאל ישראל, וקודם שגמר ההגדה נזכר, ולא רצה לחזור ולהבדיל עד שגמר ההגדה עד גאל ישראל, דאכילת ירקות לא כלום היא. ובכל יום טוב אחר שבת צריך לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת סמוך לחתימה, לפי שחותמין בין קדש לקדש, ולעולם צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה. ויש אומרים שאין אומר ביום טוב אחר השבת בין יום השביעי לששת ימי המעשה, לפי שבשאר שבתות אומר אותו מעין חתימה וביום טוב אחר השבת אינו כן. ויש אומרים שאין ראוי להניחו, שאף על פי שאינו מעין חתימה, מכל מקום מעין פתיחה בעינן. והלכתא כמאן דבעי אף מעין חתימה, ולפיכך אומר במוצאי שבת ליום טוב בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת.
<h2>דף קח.</h2>
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא משעבוד ממצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם, ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך, כלומר כאילו אתה עצמך היית עבד ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בליל זה צריך להסב ולעמוד דרך חירות. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.
ואימתי צריך להסב, בשעת אכילת כזית מצה ובשתית ד' כוסות, אבל באכילת המרור אינו צריך להסב, לפי שאכילת המרור זכר לשעבוד, ואין לחוש לאכלו דרך חירות. ובשאר אכילתו ההסבה רשות, ואם הסב הרי זה משובח.
ואשה אצל בעלה אינה צריכה הסבה, ואם אשה חשובה היא שדרכה להסב בשאר הימים צריכה. ובן אצל אביו ושמש אצל רבו צריכין הסבה. וכן תלמיד אצל רבו שלמדהו אומנות, אבל בתלמיד תורה אינו מסב אלא אם כן נטל רשות מרבו ונתן לו. והר"ף ז"ל כתב תלמיד של תורה אינו מסב לפני רבו, אפילו רבו שאינו מובהק, מדלא מפליג תלמודא לחייב תלמיד רק לחייב תלמודא דשוליא דנגרי דהיינו של אומנות ע"כ. ובן אצל אביו אף על פי שהוא רבו צריך הסבה, ואין צריך רשות על זה, לפי שדרך האב למחול כבודו לבנו. והסבת ימין, או המסב על ערפו או על פניו, אין זו הסבה. ואפילו האטר יד ימינו מסב בשמאל, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. ויש אומרים שאין לחוש לסכנה רק המסב על ערפו הנקרא פרקדן.
וכל אחד בין אנשים בין נשים חייבין לשתות ד' כוסות של יין, אין פוחתין מהן. ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בהן, שאף הן היו באותו הנס. וצריך לשתות מכל כוס וכוס מלא לוגמיו, וזולת זה לא יצא. הילכך אין יוצאין בכוס שאין בו אלא רביעית. ואם היה כוס גדול שיש בו ב' רביעיות, שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין, שאחר ששתה מלא לוגמיו אפילו מכוס קטן שאין מחזיק רק רביעית, משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים.
<h2>דף קח:</h2>
ושיעור כל כוס וכוס רביעית יין שהוא ביצה ומחצה. וצריך למזוג אותן כדי שתהיה השתיה ערבה עליו, הכל לפי השותה ולפי היין, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. היה היין חזק ושתה ד' כוסות הללו ממנו בלתי מזיגה, יצא ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ד' כוסות מזוגין בבת אחת, ידי חירות יצא ידי ד' כוסות לא יצא. ואם שתה מכל כוס וכוס מהן רובו יצא. ומי שאין לו יין בליל הפסח, מקדש על הפת כמו שמקדש בשבת, ועושה שאר הדברים על הסדר כל כוס וכוס מד' כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה, אבל אין מברכין עליהן אשר קידשנו במצוותיו וציונו לשתות ד' כוסות, ואף על פי שיש להן סמך מן התורה, לפי שהן מופסקין. כוס ראשון מברך עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו ההגדה ומתחילין לקרות [את] ההלל, לפי שיש בו ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, וגם כדי (להדריכוס) [להדר כוס] זה, שכל שאר הכוסות מהודרין או בקדוש או בברכת המזון או בהלל, והלכך הוצרכנו להדר גם השני בקריאת קצת ההלל, שאם תאמר כבר אמרנו עליו ההגדה, אין זה רק סיפור דברים בעלמא, וברכת אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס כמו שנבאר בע"ה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל וברכת השיר.
<h2>דף קיד.</h2>
הנה ביארנו שחייב כל אחד בארבע כוסות, והטעם כנגד ד' גאולות כמו שכתבנו. ומוזגין כוס ראשון, ואם היו ידיו נקיות מקדש עליו, ואין צריך ליטול ידיו תחילה, משום דיין פירות איקרי, והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ואף על גב דבשאר שבתות וימים טובים נוהגין להיות נוטלין הידים קודם הקדוש, ואין אנו חוששין לגסות הרוח, התם היינו טעמא משום דאי חביבא ליה ריפתא מקדש על ריפתא, ועוד שדעתו להתחיל מיד בסעודה, מה שאין כן בלילי פסח, שהרי צריך לומר ההגדה וכל המאורע קודם (שיאכל') [שיאכל]. ומברך על היין תחלה, ואחר כך מקדש ומברך שהחיינו, משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ושותין כל אחד כוסו בהסבת שמאל. וכבר ביארנו מי הם הצריכין הסבה. ואחר כך מביאין לפניו סל אשר בו ג' מצות משומרות, וכרפס, וחזרת, וב' תבשילין אחד צלי ואחד מבושל, הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. ומנהגנו לעשות צלי מזרוע הבהמה, זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים. והטעם לפי שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון, לפי שאין בו מוח, שאם יצלהו בשפוד של עץ אחר, שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור, וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו, ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל. ואין צולין אותו רק על הגחלים, שאם נחזר אחר שפוד של רימון, יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה, זכר לאבילות בית המקדש. ויש אומרים מפני שהיא קלה (לבשלי) [לבשל]. וכשחל י"ד בניסן בשבת, אין משימים בסל ביצה, לפי שאין חגיגה דוחה שבת. והר"ף ז"ל כתב וזה לשונו אמנם משיטת רבינו יחיאל ב"ר יוסף מפרי"ש משמע דאין לחוש בזה כלל, כיון דאינו אלא זכר, ואדרבה המדקדק בזה נראה כעושה אותן קדשים ממש. ונכון לעשות שני תבשילין בכל ענין, גם כשחל י"ד להיות בשבת ע"כ.
וסדר מצות אלו בלילי ט"ו כך הוא, אתאן (מפרק) [מפרקא] שטפין כסא ומזגין חמרא ומברכין עליו בפה"ג ואשר בחר בנו ושהחיינו. ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל אנשים נשים וטף כאשר ביארנו. ואם חל להיות בשבת פותח ויכולו כשאר שבתות, ובורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, וכולל שבת בתוכו, ואומר ותתן לנו ה' אלוהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה את יום השבת הזה ויום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, ושהחיינו, ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל. ואם חל להיות במוצאי שבת אומר בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, ובורא מאורי האש, המבדיל בין קדש לקדש, ושהחיינו. והסימן יקנה"ז, פירוש יין נר קידוש הבדלה זמן.
ואחר כך יקח הכרפס, ומברך בורא פרי האדמה, ויטבול בחרוסת, ואינו מברך על החרוסת, כמו שאמרו במשנה שאין חרוסת מצוה ואינו אלא לזכר בעלמא, ועוד מפני שהוא טפל והכרפס עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. וה"ר יצחק כתב שבטבול ראשון אינו צריך רק חומץ בלבד, וכן דעת הר"ף ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו, ברכת הכרפס ליכא כלל, והלא אף ברכת היין בקדוש אינה כלום, כשם שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל כוס ראשון כיון שדעתו לשתות עוד, ואף על פי שמברך לפני כוס שני בשביל הפסק ההגדה, משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, אבל לאחריו לא מברך כלל כיון שדעתו לשתות עוד, וכן הדין נמי בכרפס שאינו מברך לאחריו, כיון שדעתו לאכול אחר כן המרור שהוא ירק. ויש אומרים כי אחר שבא אחר הקדוש, היו כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהקדוש תחלת הסעודה הוא. והר"מ [נ"ע] כתב לאחר אכילת ירק מברך בורא נפשות רבות, אבל אחר אכילת מרור לא יברך, לפי שדברים הבאים בתוך הסעודה שמחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. גם מזה הטעם אינו מברך על המרור בורא פרי האדמה ע"כ. ואחר כך יקח מצה אחת מבין ג' מצות אשר לפניו בסל, ויחלק אותה לשתים, חציה האחד יניח בין שתי השלמות, כדי שיבצע ממנה כדרכו של עני, וחציה האחר יניח תחת המפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ואוכל (ממצה) [ממנה] באחרונה כזית זכר לפסח.
<h2>דף קטו.</h2>
ואם אין לו ירק אלא מרור, בטבול ראשון מברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ומטבל בחרוסת ויאכל, ובטבול שני יאכל בלא ברכה. והר"מ ז"ל כתב פירוש בלא ברכה, בלא ברכת מרור, אבל ברכת בורא פרי האדמה ודאי מברך, דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכן הלכה ע"כ.
ואחר כך נוטל ידיו מפני טבול הכרפס, ומברך על נטילת ידים. לפי דעת הר"ש ז"ל, שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים, דקיימא לן דידים שניות הן ושני פוסל התרומה, וכל הפוסל לתרומה מטמא משקים להיות תחלה, ומשום סרך תרומה נהגו כן אף בחולין. כתב הר"מ שאין מברך על זאת הנטילה, כי כשקבעו הברכה היה בארץ ישראל שנזהרין בטומאה וטהרה, אבל אנו שאין אנו נזהרין אין מברכין. סוף דבר אין מברך על נטילה בליל הפסח כי אם באותה שנוטל קודם ברכת המוציא ע"כ. והר"ש [ז"ל] אומר שמברך על כולן, וכן דעת רוב שאר פוסקין.
<h2>דף קטו:</h2>
ואחר כך מברך על אכילת מרור. ומטבל בחרוסת. ואוכל בלא הסבה, לפי שהוא זכר לשעבוד, לא זכר לחירות. ונותן לכל בני ביתו. ולא ישהא אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו. ומצוה זו מדברי סופרים. וצריך להשקיעו בחרוסת, מפני התולעת שנברא בו אחר שנתלש, הנקרא בדבריהם ז"ל קפ"א, שהחומץ ימיתנו ולא יסתכן בו האוכל, שאם יאכלנו חי (ויבא) [יבא] לידי סכנה. והוצרכנו לומר שהתליע בתלוש, שאם התליע במחובר אסור באכילה על כל פנים אפילו ימות. ואין אוכלין החזרת, שיראו התינוקות וישאלו כמו שביארנו, הלכך צריך לעשות אותו הטבול מירק שלא הורגלו לאכלו ומתוך כך ישאלו. ואין מברכין על אכילת מרור לפני ההגדה, לפי שהיא תלויה באכילת מצה, כמו שכתוב על מצות ומרורים, דתיכף לאכילת מצה תהא אכילת מרור, ואכילת המצה אינה עד אחר כוס שני. ואין מברכין על חזרת בורא פרי האדמה שכבר בירך על הכרפס בטבול ראשון, ובאותה ברכה יצא, לפי שלא היה הפסק קריאת ההגדה, דמקרי ומיכל בהדי הדדי אפשר. ויש נותנין טעם אחר מפני מה אין מברכין על החזרת בורא פרי האדמה, לפי שברכת המוציא פוטרת מברכת הנהנין, שהיא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אחר שהיא באה לצורך מצוה, ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר המצה.
ואחר כך נוטל ידיו שניה, ומברך על נטילת ידים, מפני טבול החזרת והמצה שגם היא צריכה טיבול לפי דעת הרמב"ם ז"ל, ואינו נפטר בנטילה ראשונה שעשה בטבול הכרפס, לפי שהידים עסקניות הן, ואפשר שנגע בדבר מטונף בעת שקרא ההגדה, אמנם אם הוא ברי שלא נגע בטנוף אינו צריך נטילה שנית. ואחר כך פושט ידיו ומברך המוציא על הפרוסה שבין שתי השלמות כדרכו של עני, ומברך על השלמה על אכילת מצה. ויש אומרים שעל השלמה מברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה, שיש לו לברך המוציא על השלמה כשאר ימים טובים, ועל אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני, וכן דעת הר"ש ז"ל.
ואחר הקדוש נוטלין ידיהם, ומברכין על נטילת ידים. ומביאין סל ובו ירקות כגון כרפס וחזרת, והזרוע צלי זכר לפסח, וביצה מבושלת זכר לחגיגה, וג' מצות. ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה, כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא. ונוטל מן הכרפס, ומברך בורא פרי האדמה, ומטבל בחרוסת, ומאכיל לכל בני החבורה. ואחר כך נוטל אחת מן המצות אשר בסל, ומחלקה לשנים, החצי האחד ישים בין שתי השלמות, והחצי האחר ישים תחת המפה, ואוכל ממנה כזית אחר כל סעודתו, זכר לפסח. והמנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה, כדי שיאמר עליהן הא לחמא עניא, מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ויש אומרים שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינין המצה ועדיין לא אכלנו. ויש אומרים כדי שלא יראו ויאכלו אותה תוך הסעודה בשוגג, ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה, ולפיכך מצניעין אותה.
<h2>דף קטז.</h2>
ואחר כך יקח מן המצה (השלישי) [השלישית] שעדיין לא נעשית בה דבר, וצריך לעשות מצוה בשלשתן, יבצע ממנה, וכורך אותה בחזרת ומטבל בחרוסת, ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל, שכך היה מנהגו של הלל, אבל אותן בני אדם שמניחין אותה שלימה עד למחר לברכת המוציא לא יפה הן עושין, וכן אמר ר"י הזקן משום אביו, הואיל ושלשתן לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן. ויש שאין מטבילין בחרוסת, ויש עושין בטבול ובלא טבול, אבל בתחילה קודם שיאכל המצה לא יכרוך אותה עם המרור, לפי שבזמן הזה מצה מן התורה ומרור מדרבנן, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא, ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו. וכיון דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, עבדינן תחילה כרבנן, אוכלין זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ואחר כך כורכין מצה ומרור כאחד כהלל כמו שביארנו, ואוכלין בהסבה בלא ברכה.
ולא ישיח בין שתי הברכות עד שיאכל. ואוכל המוציא ראשונה ואכילת מצה אחריו, ונותן לכל בני הבית, כך כתב הר"ש ז"ל. ויש אומרים שעל הפרוסה יברך המוציא כדרכו של עני, והואיל ועבידנא ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי, ונברך עליה גם כן על אכילת מצה, וכן דעת ה"ר יצחק וה"ר משה נרבוני ז"ל. וכן אמרו רבותינו ז"ל גבי רפתא דערובא. והשתים השלמות משום פסח אם יבא בשבת, ועוד שגם ביום טוב צריך לחם משנה. ורבני איבר"א נהגו לבצוע בראשונה שהיא השלמה ועל חצי האמצעית, דמברכין על שתיהן ברכת המוציא ועל אכילת מצה. והרי"ף ז"ל כתב העולם נהגו לברך ברכת המוציא על השלמה ועל הפרוסה אכילת מצה, וטוב לעשות כדברי הגדולים עכ"ל. ועיקר המנהג לאחוז שתיהן השלמה והפרוסה ולברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע משתיהן כאחת ויאכלם בהסבה ונותן לכל בני החבורה כזית מכל אחת. וכתב הראב"ד ז"ל אי עביד הסדר בשתי המצות לא מיבעי ליה למבצעניהו חדא חדא באפי נפשה, אלא לנקטינהו לתרווייהו בידיה, ויברך המוציא ועל אכילת מצה, והדר לבצע לתרווייהו, דאי בריך אחדא ובצע והדר והדר בריך אאידך, טעה מכמה טעמים, חדא דאין מעבירין על המצוה, ועוד כיון דהמוציא לא מצי אכיל עד דמברך על אכילת מצה, הויא ליה כמאן דלא כליא ברכה, וקיימא לן דאינו רשאי לבצוע עד שתכלה כל הברכה ואפילו אמן מפי העונין ע"כ. והרי"ף ז"ל כתב שהוא כמאן דלית ליה חמרא דמקדש אריפתא, שתיכף שיגמור המוציא בצע יתיה, ואף על גב דלא גמר קדושא ועל אכילת מצה ע"כ.
החרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט. כתב ה"ר יצחק ולסמוכי פירוש לעשותו עב זכר לטיט שהיה עב, וצריך לקהויי זכר לתפוח. והר"ף ז"ל כתב ובירושלמי קאמר אית דעבדי לה רכה זכר לדם, ואומר ה"ר יחיאל דהא והא איתא, בשעת עשיה עב וכך הוא מביאו על השולחן, ובשעת טיבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך ע"ש. וכיצד עושה אותה, לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקים וכיוצא בהן ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין, ודומה לטיט בתבן, ומביאין (אותו) [אותן] על השלחן. ונהגו לתת בהן תפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך, ותמרים זכר לזאת קומתך דמתה לתמר, ואגוזים זכר אל גינת אגוז ירדתי, וענבים זכר לגפנים סמדר נתנו ריח. כתב (הרי"ף) [הר"ף] ז"ל חרוסת של ליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקין מבעוד יום ובליל שבת יערבם ע"כ. אכילת מרור בלילה זה אינה מצוה מן התורה בפני עצמו, אלא תלויה היא באכילת הפסח, כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה ואף על פי שאין קרבן פסח.
ואחר כך מוזגין לו כוס שני, ומגביהין הסל בין כתפיו, ואומר עליו ההגדה וקצת מהלל ואשר גאלנו, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל. וכתב ה"ר אשר ז"ל ושמעתי כי באלמני"א אחר אכילת הכרפס עוקרין השולחן, ולוקחין המצות וכורכין אותן במפות ונושאין אותן על כתפיהם והולכים לפינות הבית, ואחר כך חוזרין למקומם ואומרין ההגדה. ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים. ואחר כך יקח שתי המצות יחד הפרוסה והשלימה, ויברך על הפרוסה המוציא, ועל השלימה [על] אכילת מצה, ומטבל בחרוסת, ואוכל ומאכיל לכל בני החבורה. ואחר כך יקח מן החזרת ויברך על אכילת מרור ויטבול בחרוסת שיאכל בטבול זכר למקדש כהלל, ומאכיל לכל בני החבורה.
ומוזגין לו כוס שני, ואומר עליו ההגדה וההלל עד חלמיש למעינו מים, כמו שעשו אבותינו במצרים על אכילת הפסח, שנאמר [ישעי' ל'] השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ואינו מברך על ההגדה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. ויש נותנין טעם אחר, לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה, שאפילו בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאין, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.
כבר ביארנו שאין מברכין על ההגדה מפני (שאינו) [שאינה] רק סיפור דברים. וקודם שיתחיל ההגדה מגביה הסל על כתפיו, זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ויש אומרים שבשעת ההגבהה ההיא צריך ליטול הזרוע ולהסירו מן הסל, שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ. ויש אומרים שאינו צריך, ובלבד שלא יגביהנו לבדו כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין, כדרך שמגביהין מצה ומרור. והר"ף ז"ל כתב והמדקדק בזה נראה כעושה קדשים ממש. וכתב הר"ש ז"ל וז"ל, ומה שנוהגין להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין, טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אינו צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין, דכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשים בחוץ, כמו שהוא מגביה כשמגיע לומר מרור זה מצה זו, אבל כשמגביה הקערה כדי שיכירו התינוקות וישאלו היאך נראה כמקדיש קדשים, הלכך אינו צריך להוציאם מן הקערה בשעת הנפת הקערה, והגבהתה טעות הוא, דאין כאן היכר לתינוק, אלא מסלקה מלפניו כאילו אכל כבר דדמי לעקירת שולחן. וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד, הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות, והיה שולחן לפני כל אחד ואחד, ולפיכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו, אבל לדידן לא צריך רק לפני מי שאומר ההגדה, והוא יחלק לכולן, עכ"ל ה"ר שלמה. ואומר ההגדה, ומתחיל הא לחמא עניא וכו'. ויש לועזים הא לחמא ומה נשתנה, כדי שיבינו הנשים והטף. ויש לועזים אף עבדים. ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה, כי מה תועיל הבנת השאלה, אם לא ידעו התשובה. ואומר כל ההגדה, וכל המאריך לספר במעשה שהיה הרי זה משובח. וכל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור. וכשמגיע למצה זו, מגביה מצה אחת מן הקערה, ומראה לכל בני החבורה. וכן יעשה מן המרור, כשיגיע למרור זה. ואחר כך אומר לפיכך. ויש נוהגין לקחת הכוס בידו כשמתחילין לפיכך, ואין מניחים אותו עד שיברכו בורא פרי הגפן, וכן היה נוהג הרמב"ם ז"ל.
<h2>דף קטז:</h2>
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא משעבוד ממצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם, ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך, כלומר כאילו אתה עצמך היית עבד ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בליל זה צריך להסב ולעמוד דרך חירות. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.
ויעשה סדרו כמצוה וכתורה, וירבה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו כפי כחו. מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שדרשו ז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואפילו החכמים והיודעים כל התורה מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בסיפור הזה הרי זה משובח. וצריך להודיע לבניו, ואפילו לא ישאלוהו, שנאמר והגדת לבנך. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו התינוקות וישאלו ויגיד להם הדבר על פי השאלה. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואל לחבירו מה נשתנה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. ומתחיל בגנות להשיב ומסיים בשבח. כיצד, מתחיל לספר מתחלה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ומסיים שקרבנו השם לעבודתו והבדילנו מן התועים. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ביציאתינו לחירות. ודברים אלו נקראו הגדה.
וגם לא מברכין על ההלל לפי שמפסיקין בו. ויש אומרים לפיכך אנו חייבין וכו' שאומרים לפני ההלל עולה לברכה שלפניו. ורבינו האי גאון ז"ל כתב שלפיכך אין אנו מברכין לפני הלל, לפי שאין קריאה זו בתורת הלל, כי אם בתורת שירה, לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו, אבל לאחר שגמר כולו מברך לאחריו. וכן נמי דעת הר"ש ז"ל וז"ל, הלכתא הלל בלילי הפסח אינו צריך ברכה לפניו, דאין אנו אומרים אותו על דעת קריאה אלא בתורת שירה, שכך שנינו רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו וכו', ובסופה אמר דאמרינן לפיכך וכו', נמצא ששיר והודאה הוא, לפיכך אם בא אדם לברך לפניו משתקין אותו. והר"ף ז"ל כתב וז"ל. ולענין לברך את ההלל בליל הפסח, אין לברך לא לכתחילה ולא לסוף כיון דמפסיק באמצע הסעודה, וכן היו נוהגין רבינו תם ורבינו יחיאל. והא דפריך בירושלמי (וקרי) [והרי] גאולה, דמשמע שמברכין בליל הפסח קודם ההלל, פסק רבינו יהודה דהיינו לאדם שעושה הסדר בבית אחר ואינו אוכל כלל באמצע ההלל ואינו מפסיק כלל, אבל אדם שעושה הסדר בביתו ומפסיק באמצע ההלל בסעודה אינו מברך עכ"ל. ובסדר רב עמרם ויש מתיבתא ז"ל כתב וז"ל, לגמור הלל אין מברכין בלילי פסחים, ולמה לפי שחולקין אותו באמצע, וזהו ששנינו הרביעי גומר עליו הלל מפני משנה זו, עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים, ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים. לפיכך הוצרך לומר רביעי גומר עליו את ההלל מפני שצריכין לסיים את ההלל כולו, ולא ישייר כדרך שמשיירין בקריאת ראש חדש. גם הקדוש רבינו נתנאל אין מברך לגמור את ההלל לעולם, אפילו בשעה שגומרין אותו, דהכי אמרינן (בברכות פרק שלשה שאכלו רבא) [בתענית פרק בשלשה פרקים רב] אקלע לההוא אתרא חזנהו דמדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהגא הוא. ואם איתא דמברכינן כשגומרים הלל לגמור היה לו להבין בתחלה כשמברכין לקרות דמדלגי, אלא שמע מינה דמברכין לקרות אף כשגומרין אותו. והר"מ [נ"ע] היה נוהג גם כן לברך קודם קריאה לקרא ההלל, לפי שאם היה מברך לגמור והיה מחסר תיבה אחת או אפילו אות אחת היה מברך ברכה לבטלה. והר"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם לברך לגמור כיון שגומרין אותו, וכן לאחר אכילה אחר שפוך קודם שיאמר לא לנו, אז הוא מברך פעם אחרת.
ומצאתי כתוב בשם ה"ר יצחק ב"ר אברהם ז"ל, בליל פסח נראה לי לברך על ההלל בתחילת קריאתו. וכן משמע במסכת סופרים דאמר וגומרין ההלל כל שמונה ימים של חנוכה, בשלשה פרקים הראשונים אין משיבין ואין צריך לומר שאין שואלין, בב' (אחרים) [אחרונים] שואלין מפני היראה ומפני הכבוד. ואלו הן ג' ראשונים, הללויה, בצאת, אהבתי. ב' אחרונים, הללו את ה' כל גוים, מן המצר. וצריך לברך בתחילתו ולקרותו בנעימה, דהכי אמר רבי שמעון בן יהוצדק י"ח ימים ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן ח' ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום ראשון של עצרת, ויום ראשון של פסח ולילו, ובגולה כ"א יום וב' לילות, ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בב' לילות של פסח ולברך עליהן ולומר בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. כשהוא אומר אותו בביתו, אין צריך לברך שכבר בירך עליו ברבים, ומאן דלא אמר ליה ברבים צריך לברך בביתו, ועל זה טעו העולם לפי שהורגלו הראשונים לאומרו בבית הכנסת, ולא היו מברכין בביתם. גם לבסוף לאחר סעודה כשמתחיל לא לנו צריך לחזור ולברך כמו כן לפי שהפסיק בסעודה. וכן משמע בירושלמי דברכות פרק קמא דאמר כל הברכות כולן פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כגון של קרית שמע ותפלה שאין פותחין בברוך. אותיב רבי ירמיה והרי גאולה, פירוש בליל פסח דמתחיל ברוך אשר גאלנו, ואף על גב דסמוכה לקריאת ההלל. ומשני שניא היא דמדרבי יוחנן דאמר הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, כדפי' ההיא במסכת סופרים. אתיב רבי אליעזר ברבי יוסי והא סופה, פירוש לאחר סעודה (שאינו פותחות) [שאינה פותחת] בברוך וחותמת בברוך ואינה סמוכה לחברתה שהרי הפסיקה הסעודה. ומשני אמר ליה שתים הנה אחת לבא לפני הסעודה ואחת לבא לאחר הסעודה, פירוש פעמים מברך לפני סעודה ולאחר סעודה. ובהלכות גדולות נמי אמר דלגמור הלל אין מברכין בליל פסח מפני שחולקין אותו באמצע, וכן שדר רב צמח הירושלמי התיבון הרי הבדלה דסמיכות (ופותחת) [ופותחות] בברוך, שניא היא דמר זבדא אמר רבי הוה מפזרן וחוזר ומכנסן על הכוס. ומכאן הקשה רבי על פר"ת דאפילו אשר יצר לא הויא ברכה כמו ברכה הסמוכה לחברתה, משום דברכה קצרה היא דהא ברכות הבדלה קצרות הן. אלא נראה כרש"י שהכל אינה באה אלא בשביל אסיפת העם, ואשר ברא פותחת בברוך משום דכל שבעת ימי המשתה אומר (אותו) [אותה] יחידה, היתיבון הרי נברך, פירוש שאומר נברך שאכלנו משלו ושוב מתחיל חזן בברוך. ומשני שניא, פירוש שאם שנים יושבין ואוכלין אין אומרים נברך. עד כאן לשון ה"ר יצחק ב"ר אברהם ז"ל.
וכבר כתבנו דעות החכמים אם מברכין קודם ההלל אם לאו, ואנו נהגנו לברך. וקורא ההלל עד למעינו מים כבית הלל, ומברך אשר גאלנו, ובורא פרי הגפן. ויש שואלין על נוסח ברכה זו שיש בו והגיענו הלילה הזה לאכול בו וכו', למה נתקנה, והלא כבר בירכנו שהחיינו בקידוש. ויש לומר לפי שצריך לומר כן ה' אלוהינו יגיענו, דמילי צלותא נינהו, אומר והגיענו הלילה הזה. ואין אומרים והגיענו שעשה נסים בליל זה כמו בחנוכה ובפורים, שברכת אשר גאלנו במקומה, ויותר מבוארת שמזכירין בה פרט הנס. וכתב רב עמרם ז"ל וז"ל לא לטעי איניש למימר שעשה נסים, דיום ישועה הוא ועדיף מנסים. ויש אומרים כי לפיכך אנו חייבין הוא במקום שעשה נסים, כמו שמבואר בו למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו וכו'. וברכה זו של אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס אלא ברכה בפני עצמה היא, על שהארכנו בסיפור הנסים וענין הגאולה, שאם נתקנה על הכוס היינו מקדימין לברך בורא פרי הגפן כמשפט כל שאר הברכות הערוכות על הכוס. ואחריה מברך בורא פרי הגפן, ואינו יוצא מבורא פרי הגפן של כוס ראשון, שקריאת ההגדה היה פוסק. והטעם משום דמשתי ומקרי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר כן שותין כל אחד בהסבה.
<h2>דף קיז:</h2>
ואוכלין כל סעודתן. ואחר כך יקח מן המצה אשר תחת המפה, ויאכל כל אחד ממנה כזית זכר לפסח, ואין מפטירין אחריה כלום. ומוזגין כוס שלישי, ויברך ברכת המזון. ואחר מוזגין כוס רביעי וגומר עליו את ההלל, ומתחיל שפוך חמתך וכו', ואחריו לא לנו, וגומר ההלל, ואחריו יהללוך. ואינו מברך עליו לגמור את ההלל, לפי שאין קורין אותו בתורת חובה. ועוד שאין אנו קורין אותו כולו. ואף על פי שנזכר בו לשון גומר, אינו רוצה לומר אלא שלא ידלג בו כראש חודש. וכתב הר"ז ז"ל וזה לשונו וחתימה דהללא לא משום דבעי ברכה אחריו, דהכא ליכא מידי דטעון ברכה אחריו, ואין טעון (ברכת) [ברכה] לפניו, ואנן מדלא מברכינן לפניו לא הוה לן לברוכי לאחריו, אלא לאו שמע מינה דלא מהאי טעמא מברכינן לאחריו, אלא מפני שהחתימה הוא מטבע של הלל, שכך חותמין בו בימי ההלל, לפיכך אין משנין בו הלילה. והלל (זו) [זה] שאנו אומרין בלילה לא בתורת הלל אנו קורין אותו, אלא בתורת לומר שירה על הנס, שכך שנינו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ובסופיה שנינו לפיכך אנו חייבין. ואחר כך מברך בורא פרי הגפן, ושותה כל אחד כוסו בהסבה. ואחר כך מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ואין שותין אחר כך כלום, אך אם יצמא ישתה מים. ואם ירצה לשתות כוס חמישי, יאמר עליו הלל הגדול, והוא מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. ואחר כך אומר נשמת כל חי עד חי העולמים, לפי שהוא שבח והודאה לה' על רוב נסים ונפלאות שעשה עם אבותינו ועימנו. ויש מוסיפין אחר כך ואומרים פסח מצרים, ומבית און שבת מדני וכו'. והנה לך טעמי הדברים שעושין בסדר על מה ועל מה.
ומוזגין כוס שלישי ומברך ברכת המזון, ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה. וכתב הר"מ [נ"ע] שיכול אדם ליתן לברך ברכת המזון בליל הפסח למי שירצה כמו בשאר ימות השנה. ומוזגין לו כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל וברכת השיר והיא יהללוך, ואף על פי שלא בירך לפני הלל, מפני שמפסיקו כמו שכתבנו. מברך לאחריו ברכת השיר ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבת שמאל. והר"מ [נ"ע] היה נוהג שלא לחתום הברכה בברכת השיר, אלא כשמגיע כי מעולם ועד עולם אתה אל היה פותח הלל הגדול ונשמת כל חי וחותם בישתבח, אבל ביהללוך אינו חותם, כי מה לו לחתום בברכה אחת שני פעמים. ולאחר חתימה זו שותה כוס רביעי כי לא נאה כדי שלא יצמא קודם שישכב. והר"ש ז"ל כתב שחותם בשתיהן בהלל, וכן נמי בישתבח. ועוד כתב דגדול שבקורין קורא הודו וכולן עונין נמי באנא. ועוד כתב שצריך שיהיו שלשה, כדי שיאמר האחד לשנים הודו, וכן מצינו במדרש שוחר טוב. וכתב הרמב"ם ז"ל ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, אף על פי שאין מקום סעודה. והגיה עליו הראב"ד ז"ל ואומר שאין הדעת מקבלת כן, שאין שם לארבע כוסות אם אינן במקום אחד.
(והר"ף) [והרי"ף] ז"ל כתב האי מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי עביד הכי, מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון, והדר לברך על כל אחד ואחד, ושתו אינהו כסא דקדושה ודאגדתא, ואכלו כולהו מצה וירקי ולא אכיל איהו בהדיה מידי, ושביק להו למגמר סעודתייהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר אזיל לביתיה וגמר (הלולא) [הלילא], ושתי אינהו כסא דהלילא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא, ויברך להו ולא טעים מידי בהדייהו, והדר אזיל לביתיה ומקדש, הרשות בידו ושפיר דמי. והר"ז ז"ל כתב עליו ועל כל מה שאמר (הר"ף) [הרי"ף] ז"ל דמאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי וכו' אין משגיחין בו, מאחר שפירש טעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא ישכח מלומר הלל אחר שגמר ההלל, מה לנו עליו אם יאכל מצה וחזר ואכל כל הלילה מה עבירה בידו, אין לנו אלא קום אכול מצה ובל תאכל חמץ אבל בל תאכל מצה מנין לנו. והראב"ד כתב עליו זה מבזה המנהגות ולא ידע על מה הוקבעו. כי יש סמך למנהג ר' טרפון שאמר חמישי אומר עליו הלל הגדול, אלמא בלא אמירה לא שתי ליה. וטעם הדבר בזמן הפסח היה כדי שלא ימשכו אחר השתיה ויניחו אכילת הפסח ויבא לידי נותר, ובזמן שאין פסח גם כן כדי שיהיה זכר לארבע כוסות כנגד הגאולה, כי כל מה שאדם שותה בתוך הסעודה אין בו היכר לחירות לפי שהוא לצורך האכילה, ואפילו ישתה כמה וכמה לא יפטר מארבע כוסות אלא אם כן ישתה אותם שלא בתוך הסעודה. וטעם יפה הוא וראוי לסמוך עליו לא להיות מלעיג על המנהגות עכ"ל.
ואם יצמא אחר ד' כוסות, יש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מהודו לה' עד על נהרות בבל, ונשמת כל חי וישתבח, וחותם ומברך בורא פרי הגפן. וכוס זה אינו חובה כמו ד' כוסות, ואף על פי שדעתו לשתות כוס חמישי בשעת גמר ההלל, מברך ברכת השיר על כוס רביעי, כך כתב הראב"ד. ויש פסקו שאומרה אחר הלל הגדול. ואין זה נכון כי איך יעזוב הלל שהוא חובה ויברך על הלל הגדול שהוא רשות, שאם ירצה יאמר אותו ואם לאו לא. וכבר כתבנו שהר"מ היה אומר אחר הלל, ואינו חותם בה עד אחר הלל הגדול. ואסור לשתות יין אחר כוס חמישי. ומים יש אומרים שאסור גם כן, אבל העולם נהגו למנוע עצמם מן המים, ופוק חזי. וכתב הר"ז ז"ל דמנהגא הוא שלא לשתות אבל איסורא ליכא, דמאי דאמרינן בין שלישי לרביעי לא ישתה אין זה רק כדי שלא ישתכר וימנע מלגמור הלל, אבל אחר שגמר הלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר. והראב"ד ז"ל כתב דודאי איסור איכא, דהא חזינן דלא שרינן כוס חמישי אלא בהלל הגדול, כל שכן שאין לשתות אחר כוס חמישי.
בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, והטעם כדי שלא ישתכר. ואף על פי שכבר שתה בתוך הסעודה, כבר ביארנו דיין שבתוך המזון אינו משכר. ואפשר לומר שאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה, והאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא ביאר בין ראשון לשני, משום דמילתא דלא שכיחא הוא להיות אדם שותה כל כך קודם אכילה. וה"ר (יוחנן) [יונתן] כתב דיין שלפני המזון אינו משתכר, מכל מקום ראוי להזהר שלא לשתות אם לא לצורך גדול בין ראשון לשני.
והר"ש ז"ל כתב והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל בסדר ברכות, יקדש וישתה כוס ראשון ויעשה כל הסדר בביתו. ואחר הכריכה קודם שיאכל סעודתו, ילך ויעשה כן בכמה בתים, ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו ויברך על מזונו וישתה כוס שלישי ויגמור ההלל על כוס רביעי, ואחר כך ילך לבית אחר, והם יברכו על מזונם וישתו ויגמור להם ההלל על כוס רביעי וישתה. שלא אסור לשתות אלא בין שלישי לרביעי כדי שלא ישתכר ולא יבין באמרו הלל, אבל היין ששתה בתוך הסעודה אינו משכר. ואם יש עוד בית שלישי, יגמור להם ההלל והם יברכו וישתו, ולא ישתה בשני כלל. וכן יעשה בכמה בתים, ומשגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת לשם מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבעה כוסות בביתו. ואסור לו לגמור את ההלל בבית אחר, שמא ישתכר בכוסות שלאחר המזון. ואם צריכים לו, יקדש להם ולא ישתה, ועל הירקות יברכו הם ויאכלום, והוא יאמר להם ההגדה, והם יברכו על הכוס וישתו. וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן, והם יאכלו והוא לא יאכל. וכן על המרור. דהכי אמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהן, אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היום של קדוש התירו להם לפי שהם חובה, וכל ישראל ערבין זה לזה, ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא ובלא קדוש היום ובלא ברכת היין. וכן ברכת מרור חובה, ומוציא אחרים אף על פי שלא יצא. אבל ברכת הירקות שהיא בפני עצמה ובטבול לעצמו, אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין שאסור ליהנות בלא ברכה, דומה היא לברכת הלחם של כל השנה שאינו חובה, ולא יברכנה להם מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן, והם יברכו על כוסות המזון וההלל.
ואחר כך מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ויש מן הגאונים פסקו שצריך על כל כוס וכוס מארבעתן לברך אחריהן על הגפן ועל פרי הגפן. ורבינו האי גאון ז"ל אמר שאין לברך על הגפן רק אחר כוס רביעי אחר שיודע שמצוה עליו לשתות כל שאר כוסותיו. והרי"ף ז"ל כתב דבתר תרי כסי קמאי ובתר תרי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. וכתב הבעל ההשלמה ז"ל והראב"ד ז"ל דדעת הרי"ף לא מיתוקם אלא במאן דלית ליה חמרא אלא ארבע כוסות, אבל אנן דאית לן חמרא אכולא סעודתא לא מברכינן אלא בסוף כולהו. והר"ש ז"ל כתב דלראשון ולג' ולד' מברך אבל על השני לא מברך, אבל בורא פרי הגפן צריך לעשות על כל כוס וכוס מארבעתן, משום דהוי בהו כנמלך, לפי שיש הפסק ביניהן, בין ראשון לשני ההגדה, בין שני לשלישי ברכת המזון, בין שלישי לרביעי ההלל, וכל זה באמת הפסק, לפי שעל כרחו עקר מלשתות, דאי אפשר לו לקרות ולשתות כאחד, הלכך הוי כנמלך, וצריך לברך על כל אחד ואחד. ובין הכוסות הללו כבר ביארנו שאם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, וגם לא לאחרי הרביעי. וביאר הראב"ד ז"ל הטעם לפי שאם ישתה אחרי ארבע כוסות לא תהיה ניכרת שתייתן אם היא למצוה אם לאו.
<h2>דף קיט:</h2>
ואחר כך אוכל כל סעודתו בשמחה. ואחרי אכלו כל סעודתו יקח חצי המצה המשומרת אשר תחת המפה. ואוכל ממנה כזית בהסבה, ונותן לכל בני חבורתו, ואוכלין בהסבה זכר לפסח. ואין טועמים כלל אחריה, כדי שישאר טעם המצה בפיו, כמו שהיה באכילת הפסח, שהיה נאכל על השובע, כדי שלא ישברו בו עצם, דהא דתנן בירך על הפסח לא פטר את של זבח, ואם היה אכלו אחר החגיגה איך יפטרהו, אלא שמע מינה שבתחילה היה מברך כמו שאנו עושין במצה, ואחר כך אוכלו על השבע כמו שאנו אוכלין כזית מהמצה באחרונה כדי שיהיה הטעם בפיו, ואין מפטירין אחריו אפיקומן. ומצה דאורייתא צריך גם כן שיאכל ממנה כזית באחרונה שישאר טעמה בפיו, ואין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ותלמיד אחד מרש"י ז"ל פירש כדי שיהיה טעם מצה בפיו. מפני שחייבים אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה, על כן צריך שטעם מצה יהיה בפיו. וכתב הרמב"ם ז"ל אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק ע"כ. ויש דייקו מזה שאין השתיה מעכבת טעם האכילה, דאפיקומן לא משמע אלא אחר האכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. וגם רב אלפס ז"ל לא אסר כי אם שתיית יין דמחזי כמוסיף על ד' כוסות, אבל מים לא אסר, וגדולי אייבר"א היו מחמירין ליזהר גם ממים, ופוק חזי מה עמא דבר. וכתב ה"ר אשר ז"ל שמעתי שנהגו הקדמונים לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה.
וכתב הראב"ד ז"ל ואי אשתלי ולא אכל מצה באחרונה ובירך ברכת המוציא, בין דאדכר ליה קודם (הלולא) [הלילא], בין דאדכר ליה בתר (הלולא) [הלילא], משי ידיה ומברך על נטילת ידים, ובוצע על מצה דמינטרא ואכיל מיניה, ומשי ידיה ומברך ברכת מזונא כי אורחיה ומפטר, דסדר ברכות לא מעכבי. ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי, הרי רביעי זה במקום שלישי, שהרי ברכת מזונו וברכה אמצעית שלא כתקנה. ואם לאחר הלל נזכר, לא גרע מכוס חמישי של הלל הגדול שהוא רשות, וכל שכן האי דחובה הוא, דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח הוא, כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. מיהו כיון דמרור בזמן הזה דרבנן הוא, דבזמן דאיכא פסח איכא מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, וכבר ברכינן עלה מעיקרא לא צריכין למיכל מינה בסוף, אבל מצה דהדר הכתוב קבעו חובה אפילו בזמן הזה, אף על גב דמברכין עליה מעיקרא זכר למקדש, ולא מפקינן בתריה אפיקומן עכ"ל בדרשה. והר"ש ז"ל כתב ואם שכח ולא אכל מצה אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון, ונזכר לאחר ברכת המזון, אינו צריך לחזור לאכלו, דהא צריך לברך אחריו ולשתות מן הכוס. ובין שלישי לרביעי לא ישתה. וגם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלי יין לפי שתיקנו כוס שלישי עליו. וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון, דהא לא תיקנו אלא ארבע כוסות אבל ה' לא תיקנו. ועוד שסתם כל המצות העשויות בליל ראשון נעשות בשמור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה ויוצא בה דהא נעשית לשם שמור מצה. וכתב הר"מ [נ"ע] ומזה נלמוד שאם נאבדה המצה שהניח תחת המפה לאפיקומן, שיכולין לסמוך על מה שאכלו כבר ואין צריכין יותר. ומי שאין (לא) [לו] אלא כזית מצה משומרת, מברך המוציא על מצה שאינה משומרת, ואוכל כל סעודתו, ואחר סעודתו יקח אותו כזית מצה משומרת ומברך עליה על אכילת מצה ואוכלה. ויש אומרים שאין ראוי לברך על אכילת מצה אחר שמלא כרסו ממנה, אך יברך בתחלת סעודתו על אותו כזית המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך אוכל כל סעודתו.
<h2>דף קכ.</h2>
וזה שאין מברכין על אכילת מצה מליל ראשון ואילך, ומברכין לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה, לפי שמצה מליל ראשון ואילך רשות, וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ, כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה, ואינו מברך אשר קדשנו במצוותיו לאכול, כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו, אבל אכילה בסוכה בשאר ימים מברכין עליה, אף על פי שגמרו חמשה עשר מחג (הסוכות) [המצות], ומכאן ואילך נמי רשות, מכל מקום כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום מצוה, ראוי לברך עליה לישב בסוכה. מפי החכם הגדול רבי שמואל שקל"י ז"ל.
<h2>דף קכ:</h2>
אכילת מצה כל הלילה, ואף על גב דאכילת הפסח לא הוי אחר חצות משום היסח הדעת, האוכל מצה אחר חצות יצא. והרב רבי יצחק כתב צריך לאכלה קודם חצות כרבי (אליעזר) [אלעזר] בן עזריה, והמחמיר תבא עליו ברכה. מי שישן בתוך הסעודה והקיץ. אינו חוזר לאכול. וכן בני החבורה שישנו כולן והקיצו, לא יאכלו עד שיטלו ידיהם ויברכו המוציא. ישנו מקצתן בתוך הסעודה חוזרין ואוכלין בלא המוציא, ואחרי הסעודה ואכילת המצה יטלו ידיהם לברכה. ואין מברכין על נטילת ידים במים אחרונים, ודין הברכה של מים אחרונים תמצא למעלה בהלכות נטילת ידים.
